החלטה בתיק מ"ת 16780-04-13

כנגד המשיבים הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות של סחיטה באיומים, עבירה לפי סעיף 428 + סעיף 29 לחוק העונשין (ריבוי עבירות), עבירות בנשק לפי סעיפים 144(ב) רישא + סיפא + סעיף 29 לחוק העונשין וכן עבירות לפי סעיף 144(א) רישא + סיפא + סעיף 29 לחוק העונשין ועבירה של מעשי פזיזות ורשלנות לפי סעיף 338(א)(5) + סעיף 29 לחוק העונשין. ביחד עם כתב האישום הוגשה גם בקשה להורות על מעצרם של המשיבים עד לתום בירור דינם. זו הבקשה שבפני.

בתמצית מתאר כתב האישום שני אירועים. בראשון הגיעו המשיבים לבית משפחה בכפר מגוריהם מאחר וחשדו שאחד מבני אותה משפחה ירה באחיו של המשיב 2. הם איימו על בני משפחה שהיו במקום בדרך של הצמדת אקדח לראש של אחת מהם ואיום על האחרים, לרבות בדרך של ירי, כי אם לא יגלו את מקום מסתורו של אותו בן משפחה ירו בהם. האירוע השני הוא המשכו של האירוע הראשון. שני המשיבים היו בחצר ביתו של המשיב 1. כאשר הגיע כוח משטרה למקום הם החלו להימלט כאשר הם נושאים אקדחים ששימשו אותם קודם לכן לביצוע הירי והאיומים. במהלך בריחתם ניסו להסתיר את כלי הנשק. המשיבים וכלי הנשק נתפסו ע"י שוטרים.

ב"כ המשיבים חלק על קיומן של ראיות המבססות סיכוי להרשעת המשיב 1 ולא חלק על קיומן של ראיות שיש בהן כדי לבסס סיכוי להרשעת המשיב 2.

אין למעשה מחלוקת בכל הנוגע לעצם האירוע של ביצוע האיומים והירי בבית ובחצר הבית של משפחת המתלוננים. המחלוקת היא בנוגע לזיהוי המשיבים כמי שביצעו את העבירה. בכל הנוגע למשיב 2 קיימת עדות זיהוי ישירה של אחת מבנות המשפחה שהיו בתוך הבית ושאוימו בנשק ע"י המשיבים. יצוין גם כי נמצאו ט.א. ושרידי די.אנ.אי של משיב 2 על אחד מהאקדחים ששימש, על פי הנטען, את המשיבים. בכל הנוגע למשיב 1 אין זיהוי ישיר מזירת ביצוע העבירה ואין ממצאים ביולוגיים או אחרים על הנשק שנתפס. מכאן שמצב הראיות בעניינו שונה מעניינו של המשיב 2. ואולם זיהוי המשיבים מתבסס על צילומי מצלמות אבטחה מביתו של משיב 1 בהם נראים המשיבים לקראת היציאה אל עבר בית משפחת המתלוננים וכן מעדויות של עוברי אורח שנתקלו בהם לפני ואחרי הירי בבית משפחת המתלוננים ושזיהו את המשיבים או מי מהם. מדובר בשרשרת של זיהוי לפני ואחרי האירוע המשתלבת עם תיאור האירוע עצמו ותיאור לבושם של שני המשיבים בעת האירוע וכן ע"י אלו שפגשו בהם זמן קצר לפני ואחרי האירוע.

על זאת יש להוסיף את נסיבות הימלטות המשיבים מהמשטרה ולכידתם והעובדה שהמשיבים שומרים על זכות השתיקה ואינם מספקים כל הסבר סביר לנסיבות מנוסתם מהשוטרים.

" הימנעותו של ... מלהשיב לשאלות במהלך חקירתו, מחזקת, לפחות בשלב זה של המעצר, את מעורבותו הלכאורית של העורר במיוחס לו (סעיף 28(א) סיפא לחוק המעצרים). אכן, יכולות להיות סיבות רבות לשתיקה, ויכול להיות ששתיקתו של העורר נובעת מגורמים שאינם נהירים לנו, אך בסופו של יום, שתיקה זו מונעת את פיזור הערפל לגבי מעורבותו הלכאורית במיוחס לו בכתב האישום (בש"פ 5376/03 ליבני נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 17.6.2003), פס' 5 להחלטתה של כבוד השופטת א' חיות; בש"פ 5472/11 מדינת ישראל נ' מוסיראתי ([פורסם בנבו], 11.8.2011), פס' 5 להחלטתו של כבוד השופט י' עמית)." [בש"פ 4667/12 מקסים אזולאי נ' מדינת ישראל (28.6.12) פסקה 8 להחלטת כב' השופט צ' זילברטל]. " אכן זכות השתיקה הינה זכות המוקנית לנאשם על-פי דין וכל נאשם רשאי לעשות שימוש בזכות זו - אולם במקרה שלנו העורר יכול היה בנקל להפריך את החשדות המיוחסים לו על ידי מסירת גרסה מפורטת מטעמו, אך הוא, מטעמים השמורים עימו, בחר שלא לעשות כן ודבק בזכות השתיקה. אם העורר היה מוסר את גרסתו למהלך האירועים, המשטרה יכולה הייתה לבדוק גרסה זו ולנסות לאמתה, ואם גרסתו הייתה מתאמתת, יש להניח, כי היה משוחרר ממעצר עוד מלפני זמן רב" [בש"פ 7216/05 אגבריה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 23.5.08)]. ראו בנוסף:

בש"פ 748/10 איסקוב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 18.2.10);

בש"פ 8053/09 נגר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 29.10.2009);

בש"פ 1618/07 זגורי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 6.3.07);

בש"פ 1250/99 גבאי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 26.3.99).

אוסיף עוד כי גם אם ננתק את נסיבות מנוסתם ולכידתם של המשיבים בחלקו השני של האירוע מחלקו הראשון, ולכאורה המנוסה שלא ניתן לה הסבר והנשק שנתפס קושרים את שניהם גם לאירוע הראשון, הרי שלכאורה קיימות באירוע השני ראיות שיש בהן כדי לבסס סיכוי להרשעה בעבירות בנשק, וזאת במנותק מהאירוע הראשון. ואולם, כאמור, סבור אני כי בנסיבות אלו התמונה הכוללת משני האירועים מקימה תשתית ראיות מספיקה כדי לבסס סיכוי להוכחת עובדות כתב האישום, לרבות זיהוי שני המשיבים כמי שנטלו חלק באירוע, וזאת מבלי להתעלם מהקושי שבזיהוי משיב 1 כמבצע בחלקו הראשון של אירועי כתב האישום. נזכיר לעניין זה כי "הלכה פסוקה היא כי תשתית ראייתית לכאורית, אף שהיא מורכבת ממסכת של ראיות נסיבתיות, עשויה להוות תשתית מספקת לצורך מעצר עד תום ההליכים מקום שיש בה כדי לבסס סיכוי סביר להרשעת הנאשם בעבירות המיוחסות לו (ראו: בש"פ 5046/05 קאסם נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), פסקה 10 להחלטה; בש"פ 1466/04 זדה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)), ובלבד שהראיות לכאורה ככל שהן נסיבתיות תהיינה על פניהן בעלות עוצמה שיש בה להוביל למסקנה לכאורית ברורה בדבר סיכויי ההרשעה (ראו בש"פ 991/99 מדינת ישראל נ' קנילסקי (לא פורסם))" [בש"פ 1238/06 אזערי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 15.2.06)]. סבור אני כי זה המקרה שבפני.

אין חולק כי המעשים המיוחסים למשיבים והנתמכים בראיות, כמפורט לעיל, מקימים עילות למעצר עד לתום ההליכים. עבירות בנשק מקימות, מכוח החוק ובשים לב לנסיבות השימוש בנשק במקרה זה, עילת מעצר של מסוכנות. כך גם נקבע מדרג חומרה לעבירות הנשק: "אשר למסוכנות הכרוכה בעבירות אלה, והאפשרות להפיגה בחלופת מעצר, נקבע בפסיקה מדרג של חומרה, הנגזר מהמטרה לה נועד הנשק. בראש הרשימה, מבחינת חומרת הסיכון, ניצבת החזקת נשק שנועד לביצוע מעשים המיועדים לפגוע בביטחון המדינה או הציבור. אחריה, בסולם החומרה, ניצבת החזקתו של נשק לשם ביצוע עבירות פליליות ספציפיות כגון רצח או שוד, החזקת נשק כדי לאפשר פעילות פלילית "לעת מצוא", החזקת נשק לשם הגנה עצמית, ועד לתחתית הסולם, שם מצויה החזקת נשק שפג תוקף רישיונו. נקבע, שהחזקת נשק ללא רישיון שנועד לביצוע עבירה פלילית, מצדיקה, בד"כ, מעצר עד תום ההליכים, בעוד שהחזקת נשק לשם הגנה עצמית, אינה מצדיקה, ככלל, מעצר כזה (ב"ש 625/82 מחמוד נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(3) 668)." [בש"פ 9126/04 חוסייני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 7.11.2004), פסקה 8 (ההדגשה הוספה. ר.ש.)] ובעניין זה יובהר כי בשתיקתם של נאשמים, ואי מתן הסבר לנסיבות הימלטותם, לנשיאת הנשק ולמטרתו, ובשים לב לאירוע של איום בירי על בני משפחת המתלוננים, הם משאירים החשד הטבעי, לפיו הנשק בא לשמש לפשע, [ראו לעניין זה בש"פ 1748/11 יחזקאל נ' מ"י (טרם פורסם, 10.3.11 )]. מכן שעילת המסוכנות בעניינם היא במדרג הגבוה.

מעבר לעילת המסוכנות, קמה במקרה זה עילת מעצר של חשש להשפעה על עדים. כל העדים השותפים לשרשרת הזיהוי של הנאשמים/משיבים הם בני כפר מגוריהם. קיים חשש שאם ישוחררו המשיבים הם יפעלו להשפעה על עדים ושיבוש מהלכי משפט.

מכאן שקיימות עילות מוצקות למעצרם של המשיבים עד לתום ההליכים כנגדם.

גם כאשר קיימות עילות למעצר על בית המשפט לבחון אפשרות לשחרור לחלופת מעצר. בית המשפט בוחן את עילות המעצר ונסיבות המקרה מחד ואת נתוני הנאשמים שבפניו מאידך ושוקל את האפשרות לשחרורם לחלופת מעצר [בש"פ 1911/11 רועי רווה נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 22.3.11) וההלכות שפורטו שם].

במקרה שבפני, הגם שקיים קושי מסוים בזיהוי משיב 1 וכן תוך שאני מביא בחשבון כי למשיב 2 אין עבר פלילי, סבור אני כי לא מתקיימים התנאים המצדיקים לבחון, בשלב זה, חלופת מעצר מסויימת בעניינם.

האירוע המתואר בחלקו הראשון של כתב האישום הוא אירוע מופלג בחומרתו. מעבר לנסיבות האירוע ניתן ללמוד כי מטרת המשיבים הייתה, כך לכאורה, לפגוע באותו בן משפחת המתלוננים שחיפשו. כשמביאים בחשבון את ההימלטות מהמשטרה ואת השמירה על זכות השתיקה מתעצמת מסוכנותם של המשיבים [בש"פ 8638/96 נחום קורמן נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(5) 200, 207 (1996); בש"פ 748/10 שומי איסקוב נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 18.2.10)]. בנסיבות אלו מדובר במסוכנות במדרג גבוה שלא ניתן לאינה גם בחלופת מעצר שתהיה מרוחקת מזירת האירוע.

על זאת יש להוסיף, בהתייחס למשיב 1, כי מדובר במשיב שיש לו עבר פלילי עשיר ותלויים ועומדים כנגדו שני מאסרים מותנים ברי הפעלה. לכאורה, העובדה ששני המאסרים המותנים לא מרתיעים אותו מביצוען של עבירות חמורות, כל אלו מצביעים כי לא ניתן לתת בו את האמון הבסיסי הנדרש לשם שחרור ממעצר ולא ניתן להניח כי תנאי פיקוח, נוקשים ככל שיהיו, ירתיעו אותו מביצוע הפרות של תנאי שחרור שיקבעו. " שאלת השחרור לחלופת מעצר תלויה, במידה מרובה, ביכולת ליתן בנאשם אמון. זו מוסקת, בין היתר, מעברו של הנאשם, מהתנהגותו של הנאשם במהלך האירועים נושא כתב האישום ולאחריהם; ומנסיבותיו הפרטניות של המקרה המובא לפתחו של בית המשפט (ראו: בש"פ 2737/10 שטרית נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 15.4.10); בש"פ 1352/07 פאחל נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 22.2.07))." [בש"פ 352/11 ארז איאסי ברי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 25.1.11), פסקה 13].

סבור אני כי במקרה זה מסוכנותם של המשיבים, אשר נלמדת מהמעשים המיוחסים להם, היא גבוהה במידה כזו שאם ישוחררו יהיה בכך משום חשש אמיתי לשלום הציבור. בנסיבות ייחודיות מסוג זה יש להורות על מעצר עד תום ההליכים גם מבלי לבחון חלופת מעצר. [בש"פ 36501/11 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 24.5.11) פסקה 27; בש"פ 3002/06 סעאידה נ' מדינת ישראל, (טרם פורסם, 17.4.06); בש"פ 8646/09 עמר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 10.11.2009) פסקה 7].